העלבת עובד ציבור? תלוי את מי שואלים
שהמשטרה מגישה וחוקרת בעצמה תלונות של העלבת שוטר. מי ידאג לכך שלא יהיה שיקול זר ושימוש לרעה בסמכות?
בעידן של הפייסבוק והיכולת לפרסם מידע לקהל יעד גדול ותוך זמן קצר. הרבה מאוד אזרחים שנפגעו על ידי שוטרים, מחליטים לפרסם את המקרה שלהם ברשת. לכאורה מדובר בדבר לגיטימי שבה מתוך רצון להזהיר את הציבור ולהעביר ביקורת. כמו כן מתוך תקווה שעקב כך אותו שוטר ייחקר, ובסיומה של החקירה אף יעמוד לדין.
מאחר ושוטר גם נחשב לעובד ציבור, הוא נהנה מהגנה תחת סעיף 288 לחוק העונשין (העלבת עובד ציבור) “המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד ציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חדשים”. הרבה אנשים סבורים כי במידה ויפרסמו את אשר ארעה להם עם אותו שוטר, ויעשו כן ללא גידופים ותוך הצמדות לעובדות, שבעשותם כן הם מוגנים על ידי החוק – אך לא כך הדבר.
האומנם בתביעת לשון הרע עומדת לנתבע הגנת “אמת דיברתי”. אך בעבירת “העלבת עובד ציבור” לא די בפרסום שמבוסס על עובדות כדי להוות הגנה, אלא כגורם שנלקח להקל בחומרת הענישה. בפסק דין של בית המשפט העליון הודגשה נקודה זו. הגנת “אמת דיברתי” איננה רלבנטית לעבירת העלבת עובד ציבור ואיננה מהווה הגנה אפשרית במקרה של האשמה בעבירה זו.
למעשה שמדובר בהעלבה של שוטר, הרי מי שתפקידה לחוקר – היא המשטרה בעצמה. אז מי ידאג שהמשטרה לא תשתמש בסמכות זו לרעה? על שאלה זו ניתן לקבל תשובה רק לאחר עיון בלא מעט פסקי דין ובקשות מעצר שהמשטרה הגישה כנגד אזרחים באשמת “העלבת עובד ציבור” (בעיקר כלפי שוטרים). בית המשפט לא פעם מתח ביקורת קשה על התנהלות המשטרה ועל “האצבע הקלה על ההדק”, בכל הנגוע למעצר של חשודים באשמת “העלבת עובד ציבור”.
בתיק מ”י 20062-10-14 מדינת ישראל נ’ מיכאל נאוגנקר שהתנהל בבית משפט השלום באשדוד, השופטת סבין כהן כתבה בהחלטה לשחרר את המשיב “מבלי להיכנס לשאלה הסבוכה אם תליית אותם פליירים מהווים העלבת עובד ציבור או לשון הרע או יש בהם אך ורק משום עמידה על חופש הביטוי של המשיב, הרי שעל פניו אין על עילת מעצר בעבירות המיוחסות למשיב”. עוד עלה מבקשת המעצר, שכאשר בא כוח המשיב שוחח אישית עם החוקר וקצין החקירות התורן, הם אמרו לו “שאין אין להם בעיה עם זה שהתחנה חוקרת בעיות כנגד אותה תחנה”.
יש שיגידו שבסופו של דבר בית המשפט הוא זה שמחליט אם מדובר בעמידה על חופש הביטוי (ביקורת כנה) או העלבת עובד ציבור גרידא. אך עד פיתחו של בית המשפט המרחק רב, ורק לאחר שנגרם כבר הנזק – ההחלטה ניתנת על ידי בית המשפט.
“חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך”
בשנת 2013 הוגשה הצעת חוק “ביטול העבירה על העלבת עובד ציבור”. אך הצעת חוק זו נפלה בקריאה טרומית ( 44 נגד – 18 בעד ). לא מדובר בדבר מפתיע, וזאת מאחר וגם חברי הכנסת הם עובדי ציבור – שגם נגדם מופנית ביקורת קשה.
מעת לעת בית המשפט העליון מתבקש לתת את דעתו “בגבולות עבירת העלבת עובד ציבור”. אך נכון להיום לא צפוי כל שינוי, לא מצד המחוקק ולא מצד בית המשפט העליון. כל עוד המצב לא ישתנה – המשטרה תמשיך להגיש כתבי אישום\בקשות מעצר כנגד אזרחים שמבקשים לעמוד על זכותם לחופש הביטוי.
